אם ישראל לא ראויים מבחינה מוסרית להשכנת כבוד ה' בקרבם, לא תועיל האמונה ולא הדבקות והלהט 'הדתי'. המשכן עצמו עלול להיחרב, וארון הברית עצמו ייפול בשבי האויב.
"ארון ברית ה' צבאות" (ד) נלקח מקודש הקודשים שבמשכן שילֹה, כדי להכריע את המערכה באבן העזר מול אֲפֵק (=ראש העין, התל שהירקון נובע מתחתיו). מתוך התיאור החריג הזה אנו יכולים ללמוד שבדרך כלל 'ארון הברית' לא היה יוצא למערכה, ועצם הופעתו התקבלה בחרדה ובהתרגשות רבה גם במחנה הפלִשתי.
במלחמות ישראל היה (לדעתי) ארון לאורים ותומים, אותם היה לובש 'כוהן משוח מלחמה' (במדבר ל"א, ו) כשהיה צורך לשאול בה' בתוך המערכה. כך במלחמה נגד בנימין (שופטים כ', כז-כח), כך במלחמת שאול במעבר מכמשׂ (שמואל א י"ד, יח-יט), וכך היה במלחמות דוד מאז שחבר אליו אביתר הכוהן (שמואל א כ"ב, כ; כ"ג, ב-יב; מלכים א ב', כו).
אבל הופעת "ארון ברית ה'" התפרשה כהתגלות ישירה של 'ה' א-לוהי צבאות ישראל', ודי היה בעצם הופעתו כדי להכריע את המערכה. כך חשבו בשני הצדדים, וכך באמת קרה – רק שההכרעה הייתה נגד ישראל – ה' נתן ניצחון לאויבי עמו.
הנבואה הישראלית עמדה לראשונה במצב כזה, ותשובתה ברורה - אם ישראל לא ראויים מבחינה מוסרית להשכנת כבוד ה' בקרבם, לא תועיל האמונה ולא הדבקות והלהט 'הדתי'. המשכן עצמו עלול להיחרב, ו'ארון הברית' עצמו ייפול בשבי האויב.
מאות שנים לפני נבואות החורבן מפי ישעיהו, הושע, עמוס ומיכה, ואחריהם ירמיהו ויחזקאל, כבר נקבע העיקרון, וסוּפַּר לדורות בסגנון היותר עתיק בנבואת שמואל – שום 'ארון ברית', שום משכן או מקדש לא יצילו את עם ישראל, כאשר ההשחתה המוסרית מתוכו היא המחוללת אסון.
"מי יעלה בהר ה'?... נקי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב..." (תהילים כ"ד, ג-ד).
באדיבות אתר 929