אל תחרישי

"כי אם החרש תחרישי" (יד).

כמו תמונה ששווה יותר מאלף מילים, כך המנגינה חזקה לעיתים יותר מכל מילה. בכל שנה מחדש אני מחכה לשמוע את המנגינה של הפסוק שאומר מרדכי לאסתר ומהווה לדעתי את שיאה של המגילה: "כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת" (יד).

כמה פעמים בוחרים אנו להחריש. להתעלם. לנהוג באדישות. לא לראות את מה שנמצא ממש לידנו. ויש גם המון תירוצים ונימוקים. הרי כולם יודעים שאם תיגש למלך ללא הזמנה ולא יוגש לה שרביט הזהב, דינה מוות. אך מרדכי אומר לה שבעת הזאת אין מקום להחריש. יש צורך לקום ולפעול.

וברגע הזה פושטת אסתר מעליה את דמותה של האישה הכנועה והצייתנית, הנשלטת על ידי הגברים שבסביבתה. פושטת את דמותה של הילדה אשר מרדכי לקחהּ לו לבת (ב', ז), את דמותה של הנערה הנלקחת אל בית המלך (שם, ח), את דמותה של האישה אשר לא מבקשת דבר "כִּי אִם אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר הֵגַי סְרִיס הַמֶּלֶךְ שֹׁמֵר הַנָּשִׁים" (שם, טו).  

ואז מגיע המהפך. אסתר לובשת דמות חדשה. דמות של אישה אקטיבית ומובילה אשר לוקחת אחריות על גורל עמה. ברגע אחד מתהפכות היוצרות. אסתר קמה ומצווה על מרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם גַּם אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי" (ד', טז).

ומרדכי מצידו מקבל על עצמו בצייתנות את פקודתה: "וַיַּעֲבֹר מָרְדֳּכָי וַיַּעַשׂ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוְּתָה עָלָיו אֶסְתֵּר" (ד', יז). דמותה של אסתר מלמדת אותנו, הנשים, להפסיק להחריש.

באדיבות אתר 929