בדרך לניתוח

כבר קראנו מזמורים דומים (כמזמורי הווידוי, ו ו-כה), וכבר גילינו גם מזמורים הפוכי סדר (כמו ט, כז), בהם תיאור הישועה פותח, ואחר כך, כמו הבזק לאחור, באים תיאורי המצוקה והתחנון מעומק הבור.

במזמור ל"א יש סדר ייחודי – זעקת התחנון הקשה על סף הייאוש מופיעה באמצע המזמור (י-יד), ואילו התיאור הבוטח רב העוצמה מופיע גם בתחילה (א-ט), וגם בסוף (טו-כה), ובביטויים כל כך דומים:

"בְּךָ ה' חָסִיתִי, אַל אֵבוֹשָׁה לְעוֹלָם, בְּצִדְקָתְךָ פַלְּטֵנִי... מְהֵרָה הַצִּילֵנִי..." /
"וַאֲנִי עָלֶיךָ בָטַחְתִּי ה'... הַצִּילֵנִי... הוֹשִׁיעֵנִי בְחַסְדֶּךָ, ה' אַל אֵבוֹשָׁה כִּי קְרָאתִיךָ".

לפני שנים אחדות, בדרך לניתוח בהרדמה (ומאז, בטיפולים שונים), צף ועלה בי בניגון ישן, הפסוק "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי – פָּדִיתָה אוֹתִי ה' אֵ-ל אֱמֶת". חשתי  את משמעותו הרבה יותר מאשר בקריאת שמע על המיטה, אבל הרגשתי גם, שהעיקר כאן זו הפקדת הגוף בידי רופאים מעולים, שבסופו של דבר הם  שליחי הבורא בעולמו-עולמנו (גם אם לא כולם יודו בכך), והתחלתי לשיר לעצמי – בידך אפקיד גופי – "בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי...", עד שהורדמתי.

כשהתעוררתי, חזר השיר והתנגן בתחושת הודיה – "...פָּדִיתָה אוֹתִי ה' אֵ-ל אֱמֶת".

באדיבות אתר 929