ישעיהו מזכיר בנבואתו ספר חתום: "וַתְּהִי לָכֶם חָזוּת הַכֹּל כְּדִבְרֵי הַסֵּפֶר הֶחָתוּם" (יא). למה בעצם הוא מתכוון?
בתמונה: WD1 – וואדי דליה 1 – חוזה מכירת עבד א', צילום: נגיב אנטון אלבינה,
באדיבות רשות העתיקות
בימי קדם ספר חתום היה כנראה מגילה שלא ניתן היה לפתוח אותה בקלות. גם כיום על כל מסמך בעל תוקף משפטי נהוג לחתום בכתב, בעבר היו מסמכים שנחתמו גם על ידי חותמות –"בולות" של העדים למסמך. לאחר כתיבת/העתקת המסמך היו מגלגלים את המגילה, חותמים אותה בעזרת טין רך ואז העדים היו מטביעים את החותמת שלהם בטין ויוצרים "בולה" עם שם ו/או סמל. לאחר שהטין היה מתקשה לא ניתן היה לפתוח את המגילה ללא שבירת החותמות או פגיעה במגילה עצמה. שיטת חתימה זו הייתה אמורה להבטיח שאם תתגלה בעתיד מחלוקת לגבי ההסכם המתועד במסמך ניתן יהיה לבדוק אותו מתוך ידיעה שאף אחד לא ערך שינויים בתוכן המסמך החתום.
לרוב מגלים בחפירות ארכיאולוגיות רק בולות. המסמך שאותו חתמו שהיה עשוי מקלף או פפירוס, שניהם חומרים אורגניים, לא שורד. במקרים נדירים מתגלים גם מסמכים חתומים. בתצלום ניתן לראות דוגמה של מגילת פפירוס החתומה בשבע חותמות שונות. המגילה התגלתה במערה בוואדי דליה באזור בקעת הירדן. לאחר שהמסמך נפתח התברר שמדובר בחוזה למכירת עבד, כתוב בארמית שנחתם בשומרון בשנת 335 לפנה"ס. במסמך זה העדים לא חתמו בכתב בסוף המסמך, כנראה שהטבעת החותמת שלהם נחשבה לחתימה הרשמית. בשורה האחרונה כתוב: "[שהדיא זי] יחתמון המו מהימנן" תרגום: [העדים אשר] חותמים הם נאמנים.
כתבו: עובדי יחידת מפעלי מגילות מדבר יהודה, רשות העתיקות
באדיבות אתר 929