יריחו הייתה ראשית כיבושם של ישראל בארץ, לכן לא הייתה אחד הכיבושים, אלא אירוע שקבע את אופיו של כיבוש הארץ בכללו.
יריחו הייתה ראשית כיבושם של ישראל בארץ, לכן לא הייתה אחד הכיבושים, אלא אירוע שקבע את אופיו של כיבוש הארץ בכללו. משום כך הוא התנהל בדרך ניסית ייחודית וטקסית בראשות שר צבא ה'. לא היו כאן פעולות לחימה, אלא הארון הלך בראש העם להקיף את העיר והכהנים תקעו בשופרות. דגם זה של מלחמת ה' ביטא את יתרון הרוח השוכנת בצבאות ה'.
יריחו הייתה גם ראשית החרם ונשארה ברשות המקום כנכסי גבוה. התורה לא ציוותה להחרים את רכוש הכנענים, והחרמתה באה ביוזמתו של יהושע שביקש לייחד את הכיבוש הראשון לשמים ולהבליט את אופיו הניסי.
החרמתה הייתה לסמל שבו רומם יהושע את הכיבוש כולו, ייחס אותו ישירות ליד ה' והעניק לו מימד של קדושה. איסור לקיחת השלל במלחמה הראשונה הבהיר שאין זו מלחמה אגוצנטרית, וסיבת הכיבוש אינה תאוות נחלה, עושר ושלל, אלא הכל נעשה לשם שמים והכל נמסר לשמים, שמהם זכה העם בנחלתו. (על כך שמעו גם בשיעורו של הרב ינון זמיר וכן בשיעורו של דוד נתיב)
לשתי מלחמות ניתן בתנ"ך דין חרם: יריחו ניתנה לחרם בציוויו של יהושע, ושמואל ציווה על החרמת רכוש עמלק (שמואל א ט"ו; תנחומא ויחי ח). שני הציוויים לא פורשו בתורה אלא באו כהוראת שעה. אבל שתי ההוראות החריגות שהיו אמורות לרומם את העם הביאו לבסוף לנפילתו, ובעקבותיהן חטאו גם עכן וגם שאול. החרמה כזאת מחייבת התבטלות מוחלטת של האדם לפני קונו, שלא כל אחד יכול להגיע אליה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך מתוך הספר 'עוז וענווה – עיונים ביהושע ושופטים', בהוצאת מדרשת הגולן