כי ממך הכל

אמוֹר לי כיצד אתה מברך, ואוֹמַר לך מי אתה.

מילוי שאיפה, הגעה ליעד, היא תמיד מאורע משמח, מרנין נפש. אך לצד השמחה הגדולה יש בה גם נקודת מבחן. האמנם יֵדַע אדם להכיר טובה לכל מי שסייע בידו להגיע לקו הגמר? האם יהא מודע לכך שללא "סייעתא דשמיא", סיוע שמים, לא היה מגיע לעולם לאן שהגיע?

הכישלון, כידוע, יתום הוא, ואילו להצלחה אבות רבים. בשעה של הישג – ויהא זה ניצחון בתחרות ספורט או בתחרות זמר, השלמת פרויקט כלכלי או מסחרי גדול, ניצבים הרבה אנשים על הבמה, מבקשים לחתוך את הסרט. דוד המלך אינו שוכח מניין הכל מתחיל. "ויברך דויד את ה'... כי ממך הכל ומידך נתנו לך" (י-יד).

בלהט העשייה, במירוץ גיוס התרומות האינסופי, בניית משכן ומקדש עשויים להפוך מאמצעי לתכלית. העושים במלאכה עשויים להתאהב בתהליך, ולשכוח את העיקר שלשמו פעלו. לרגע יאמינו שכוחם ועוצם ידם עשו להם את כל החיל הזה.

בתפילתו, מורנו דוד המלך שלא כך הוא. "לך ה' הגדולה והגבורה" (יא), לא לי ולנו, "לך ה' הממלכה... והעושר והכבוד מלפניך, ואתה מושל בכל, ובידך כוח וגבורה, ובידך לגדל ולחזק לכל" (יא-יב). ושמא יחשוב המלך שהוא ואין בלתו, ומלכותו תיכון לעד, מדגיש דוד: "כי גֵרִים אנחנו לפניך.... כצל ימינו על הארץ" (טו).

רק מתוך תודעת ענוות אמת זו, שבה ניצב האדם המאמין מול יוצרו, יכול הוא לברך ולהודות בלב שלם. ברכה זו, ראוי לה שתיאמר "לעיני כל הקהל" (י). כמה רבים הם המצליחנים שמוכנים להודות למי שסייע להם להגיע "עד הלום" בחדרי חדרים, בשקט. אך בחוץ, בנאום הפומבי, לקול תרועות החצוצרות והלמות התופים, מותירים הם את כל התהילה רק לעצמם.

דוד הוא מלך, "המלך" בה"א הידיעה. אך גם הוא יודע שבשר ודם הוא, וימיו כצל עובר. לפיכך, מבקש הוא ללמדנו פרק מאלף בהלכות ברכות למלך מלכי המלכים, שמלכותו בכל משלה, לעד ולנצח נצחים.

באדיבות אתר 929