אדם שאומר כל הזמן רק דברי תוכחות וביקורת, מקשה את העורף של השומעים וגורם להם לעשות דווקא להיפך; וכן הוא גורם לו עצמו למתח ולכעסים אשר לפתע ישברו אותו ויביאו עליו מחלה שאין לה מרפא.
"אִישׁ תּוֹכָחוֹת מַקְשֶׁה עֹרֶף, פֶּתַע יִשָּׁבֵר וְאֵין מַרְפֵּא" (א)
יש אנשים, שכל דבר שקורה מעורר אצלם ביקורת. אותם אנשים לא יגידו מילה אחת טובה.
אדם מסוג זה נקרא, בספר משלי 'איש תוכחות' - איש שכל מהותו היא תוכחה וביקורת, שיודע רק להוכיח ולמתוח ביקורת על אחרים.
איש כזה מקשה את עורפם של השומעים, גורם לשומעים להתעלם מדברי הביקורת שלו ואולי אף מדברי ביקורת בכלל, כי הם רואים שלביקורת שלו אין סוף - לא משנה מה יקרה, תמיד יהיה בזה משהו רע, ולכן אין טעם להתאמץ ולשפר. רוב האנשים מוכנים לקבל ביקורת, אבל רק במידה מתונה - כדי שהביקורת תועיל, צריך לשלב בה גם מחמאות.
מעבר לנזק שהוא גורם לשומעים, איש תוכחות גורם נזק גם לעצמו: מכיוון שהוא רואה בכל אירוע את הצד השלילי, הרגשות השליליים מצטברים בליבו, אין לו שמחת חיים, והוא יכול פתאום להישבר וליפול לדיכאון שממנו לא יוכל לצאת - "פתע יישבר ואין מרפא".
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא מתוך אתר הניווט בתנ"ך