בעיית הסתירות בספר קהלת הטרידה לא מעט מפרשים לאורך הדורות. נביא מספר אפשרויות להבנת פשר הסתירות.
"אמר ר' יהודה בריה דר' שמואל בר שילת משמיה דרב:
בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה...
ומאי דבריו סותרין זה את זה?
כתיב: "טוב כעס משחוק" (ז', ג) וכתיב: "לשחוק אמרתי מהולל" (ב', ב),
כתיב: "ושבחתי אני את השמחה" (ח',טו) וכתיב: "ולשמחה מה זו עושה?" (ב', ב)"
(שבת ל' ע"ב)
בעיית הסתירות המשיכה להטריד את המפרשים לאורך הדורות.
דרך אחת להסביר את הסתירות הללו היא להבין שקהלת מביא דברי אחרים מתוך רצון להתמודד איתם והוא מציג אותם מול דעתו שלו (כך פירש אב"ע בכמה מקומות).
אך לא רק ויכוח עם אחרים יש כאן, אלא ויכוח פנימי, ויכוח של האדם עם עצמו. רשומות כאן התחבטויותיו של האדם הבוחן את אמונותיו ודעותיו. הצורה הנכונה של חיפוש דרך איננה בביטול מראש של דברי אחרים, לא התעלמות מדעות הזולת, אלא בחינתם ובדיקתם תוך התבוננות עמוקה בתוכנם.
ואולם בכוחה של שיטה זו ליישב רק חלק מן הסתירות, ולפיכך מצאו המפרשים דרכים נוספות ליישב אותן.
למשל: להבין ששתי האמרות הנראות כסותרות זו את זו נכונות, כל אחת נכונה בתנאים אחרים.
או: פתגם אחד קובע כלל, אך העולם אינו נוהג רק לפי הכללים וישנה סטיה מן הכלל. למשל: "וטוב לא יהיה לרשע" (יג) אבל מצינו גם: "יש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים" (יד).
וכן: אדם המתבונן על אותה התרחשות מנקודות מבט שונות יכול להגיע אל מסקנות שונות.
בקש קהלת "אי זה טוב לבני האדם אשר יעשו תחת השמים" (ב', ג) מתבונן הוא במציאות ומגלה "מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע" (ג', טז), מתבונן במחשבותיהם של בני האדם ומגלה כי רב המרחק בין הרצוי למצוי, ובכל זאת נשאר קהלת איתן באמונתו ומגיע למסקנה: "את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור" (י"ב, יג). ומסכמת הגמרא בשבת:
"ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה... דכתיב:
"סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" (י"ב, יג)".
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת