מדוע חוזרת התורה על התיאור מדויק של כל כלי המשכן, ואינה מסתפקת בכך שעשו את הכלים לפי ציוויו של משה?
הרב ליכטנשטיין ביאר את הדברים דרך משל: בני זוג התארסו, והחלו לתכנן את ביתם. תכננו כל פרט ופרט בהתלהבות מיוחדת. הזמינו נגר מיוחד, ישבו אתו על כל ארון, על כל שלחן, מדדו את הארונות ומדדו את הבית. הכל בערגה מיוחדת ובהתלהבות מיוחדת. אולם, למרבה הצער קרתה תקלה, והזוג נפרד.
לאחר כמה חודשים, נעשתה מחילה בין בני הזוג, והם החליטו להינשא. כשהלכו לראות שוב את הבית, פגשו את הנגר. כעת, אמנם הכל נעשה כתכנון המקורי, אך ללא התלהבות, ללא התרגשות מיוחדת. לקחו את המידות הקודמות והנגר בנה את הבית לפי התכנון הקודם, כך שמבחינה טכנית היו הכלים תואמים עבור הזוג, אולם, הרוח, השמחה וההתלהבות הראשונית כבר לא היתה בהם. עם ישראל, תכנן את המשכן בהתלהבות. אולם, חטא העגל עצר הכל (לפי שיטות המפרשים, הסבורים שהפרשיות כתובות כסדרן). הפריד בין עם ישראל והקב"ה. כעת, לאחר תפילתו של משה, הקב"ה סלח, החזיר את שכינתו. כעת מתרחשת החתונה. האם פגה ההתלהבות? האם כל הלהט של המשכן תם?
באה התורה ומספרת: כל ההתלהבות התעוררה מחדש. שוב מזכירים ומפרטים כל כלי וכלי, שוב מזכירים מידת כל כלי וכלי, שוב מתארים את הכלים בהרחבה. שוב חזרה ופרחה האהבה שבין כנסת ישראל והקב"ה.