חומרתו של איסור ריבית טמונה לא רק בעניין הצדק והצדקה, אלא אף קודם לכן - בתפיסת העולם העומדת בבסיס הנשך.
המדרש מתאר את חומרתו של איסור ריבית במשל:
"... אוי למי שנוטל רבית. מה נאמר בו? - 'בנשך נתן ותרבית לקח, וחי לא יחיה'.
משל למלך שפתח לאחר אוצרו. התחיל מונה בו עניים, הורג בו אלמנות, מבזה בו אביונים, מפשיט בו בני אדם ועושה אותם ערומים, ועשה בו חמס וגזל וממלא אותו שקר, ומפסיד אוצרו של מלך. כך הקב"ה - פותח אוצרות ונותן לבריות מכספו וזהבו שהם שלו ... התחיל עני שהוא לוה מן העשיר - נוטל הימנו רבית ... הקב"ה נתן לו ממון של אמת, ועושה אותו שקר שנאמר 'חרשתם רשע עולתה קצרתם', לכך אתם עוברים מן העולם, שנאמר 'כעבור סופה ואין רשע'. לכך הקב"ה מזהיר בתורה: 'אם כסף תלוה את עמי', ואם אינו משלם לך - דייך שאני קורא אותו רשע..." (שמות רבא ל"א, טו).
בנוהג שבעולמנו, רכושו של אדם הוא קניינו, והוא עושה בו כרצונו, אם טוב ואם רע, ואין מוחה בידו, שהרי שלו הוא ומי יאמר לו מה יעשה?!
רבים עושים בשלהם מעשים טובים. עוזרים ותורמים, מפתחים ויוצרים. אך לעומתם, יש את אלו המשתמשים ברכושם לרע, לעיתים אף לכתחילה ובמודע. הואיל ורכושם ברשותם לגמרי - הרי שאין שום מעצור בעדם.
כך נוהג אדם ברכושו החומרי, וכך הוא נוהג גם ברכושו הרוחני. כשרונותיו, יכולותיו ושאר מרכיבי אישיותו - שלו הם, והוא עושה בהם כבתוך שלו.
המדרש מציין שהאמת היא שונה. בעצם כולנו ניזונים מאוצרו של מלך. לעיתים לא רואים זאת, ולעיתים לא רוצים לראות זאת - אך כך הם פני הדברים. המלווה בריבית לוקח בנקודה זו צעד אחד נוסף למטה: לא רק שהוא תופס את רכושו כשייך לו באופן בלעדי, אלא שהוא מסיק מכך שמותר לו לפגוע באחר ולעשוק אותו בצרתו. אין מעליו עין רואה, כמו שאין בידו אוצר של מלך.
עליו אומר הפסוק: "בנשך נתן ותרבית לקח - וחי לא יחיה" (יחזקאל י"ח, יג) . חייו של זה, למרות שהם נראים כשיאם של החיים, שהרי הוא הולך וגדל - אין להם קיום, אין להם המשך ואין להם פירות. "חי לא יחיה".
נערך ע"י צוות אתר התנך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר VBM של ישיבת הר עציון