ענווה וגאווה

נאה לחכמה לחתום בענווה, כי ביטחון עצמי מופרז של חכמים עלול להשפיל את חכמתם, ולהביאם למעמד של כסילים, לעיתים גם בפרהסיה. ענווה היא הכרה בגבולות ידיעתינו והבנתנו - "כל זה נסיתי בחכמה, אמרתי אחכמה - והיא רחוקה ממני; רחוק מה שהיה, ועמק עמק מי ימצאנו" (קהלת ז', כג-כד).

למעלה מזה, ענווה עמוקה מקבלת גם אפשרות של טעות -
"והאיש משה עָנָו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב, ג).

דווקא משום כך, תורת ה' למשה היא תורת אמת, כי יש בה עדויות ישירות ומדהימות, גם לטעות של משה - "הֲצֹאן ובקר יִשָחֵט להם ומָצָא (=והספיק) להם...?! ויאמר ה' אל משה: הֲיַד ה' תִקצָר?!" (במדבר י"א, כב-כג).

גם רגעי ייאוש של משה - "למה הֲרֵעֹתה לעם הזה? למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הֵרַע לעם הזה, והַצֵל לא הִצַלתָ את עמך!" (שמות ה', כב-כג); - "למה הֲרֵעֹתָ לעבדך... לא אוכל אנֹכי לבדי לשאת את כל העם הזה, כי כבד ממני..." (במדבר י"א, יא-טו).

ומעל לכל, גם לחטא של משה ואהרן (במדבר כ', יב-יג; כ"ז, יד; דברים ל"ב, מח-נב).

רק הענווה שאין דומה לה מאפשרת לכל אלה להיכתב לדורות.

בכל מקום ובכל שיטה ודרך, בהם מציגים חכמים וצדיקים כמושלמים, לא יכולה להיות בהם 'תורת אמת', כי אין בהם ענווה.

לכן אמרו חז"ל (ירושלמי שבת, פרק א, ג) על היחס בין החכמה, יראת ה', והענוה, את הדברים המופלאים הבאים (שהאריך בהם הרמח"ל במסילת ישרים, פרקים כב וכג): "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה ענוה עקב לסולייתה, דכתיב (תהלים קי"א, י): "ראשית חכמה יראת ה'...", וכתיב (משלי כ"ב, ד): "עֵקֶב ענוה יראת ה'..." -

בית גֵאים יִסַּח (=יעקור) ה' – ויַצֵב (=וִיחַזֵק) גבול אלמנה (ט"ו, כה);
גַאֲוַת אדם תַשפִּילֶנוּ - ושְפַל רוח יִתמֹך כבוד (כ"ט, כג);
עֵקֶב ענוה [תבוא] יראת ה', עֹשר וכבוד וחיים (כ"ב, ד);

באדיבות אתר 929