"תצלנה שתי אזניו" – עוצמתו של ביטוי חורבן נדיר

בתנ"ך כולו, קיימים ביטויים ספורים בלבד המתארים זעזוע עמוק כל כך, עד שהוא הופך לתחושה פיזית של "צלצול באוזניים". הביטוי "תִּצַּלְנָה שְׁתֵּי אָזְנָיו" מופיע שלוש פעמים בלבד במקרא. בכל פעם, הוא מבשר על חורבן דתי ולאומי קשה מנשוא.

המופע הראשון: חורבן שילה (סוף תקופת השופטים)

הנבואה הראשונה נאמרת לשמואל הנביא בראשית דרכו, ומבשרת על קץ המשכן בשילה:

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמּוּאֵל: הִנֵּה אָנֹכִי עֹשֶׂה דָבָר בְּיִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעוֹ תִּצַּלְנָה שְׁתֵּי אָזְנָיו" (שמואל א ג', יא)

המופע השני: ימי מנשה (לקראת חורבן הבית הראשון)

מאות שנים מאוחר יותר, בעקבות חטאי מנשה, חוזר הנביא על אותו מטבע לשון בירושלים:

"לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה, אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה שְׁתֵּי אָזְנָיו" (מלכים ב כ"א, יב)

המופע השלישי: נבואת בקבוק החרס בגיא בן הינום

הפעם השלישית מופיעה בפי ירמיהו, בנבואה המלווה במעשה סמלי עוצמתי. ירמיהו נשלח אל גיא בן הינום כשבידו בקבוק חרס:

"וְאָמַרְתָּ: שִׁמְעוּ דְבַר ה'... הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה, אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה אָזְנָיו" (ירמיהו י"ט, ג)

בשיאה של הנבואה, מצטווה ירמיהו לשבור את הבקבוק לעיני העם. השבירה מסמלת חורבן מוחלט – כשם שאי אפשר לאחות בקבוק חרס שנשבר לרסיסים, כך יהיה החורבן סופי ובלתי ניתן לשיקום.

התבוננות בשלוש ההופעות של הביטוי חושפת רובד עמוק של משמעות:

סופיות החורבן: המעשה של ירמיהו בגיא בן הינום מעניק לביטוי "תצלנה אזניו" המחשה חזותית. הקול המחריד של שבירת החרס בגיא הופך לצלצול המהדהד באוזני השומעים לדורות.

הקשר גיאוגרפי: הדימוי משתלב היטב עם המציאות בגיא בן הינום, מקום שהיה מזוהה עם השלכת פסולת וחרסים. ייתכן אף כי "שער החרסית" (או שער האשפות) המוזכר בהקשר זה, מסמל את ריכוז אשפות החרס שמתכתבות עם נבואת השבר הזו.

סוגה של נבואה: ההופעה הנדירה מסמנת סוגה ייחודית של נבואות חורבן. היא מחברת בין חורבן שילה לבין שתי נבואות שנאמרו בהפרש של שנים בודדות לקראת חורבן ירושלים.

הקבלה זו מעוררת אותנו לתשומת לב מיוחדת: אין מדובר בעוד עונש, אלא באירוע מכונן ומזעזע, כזה שמשנה את פני ההיסטוריה ומהדהד בגוף ובנפש.