איך מעבירים מסרים בעת מלחמה כשהעיר כבר מבוצרת ואין יוצא ואין בא? מכתב עתיק שנמצאו על חרס במצודת לכיש וכן תיאורים מקראיים שונים שופכים אור על שאלה זו.
מדברי הנביא ירמיהו בפרקנו עולה כי ירושלים, לכיש ועזקה תהיינה הערים האחרונות ליפול (ז).
במצודת השער בתל לכיש נמצאו באחד החדרים, הנקרא "חדר המכתבים", מכתבים כתובים בדיו על חרס (אוסטרקונים) המיוחסים לפרק הזמן הקצר טרם החורבן הבבלי. בסופו של חרס מספר 4, נכתב: "וידע אדני כי אל משאת לכש נחנו שמרם ככל האתת אשר נתן אדני. כי לא נראה את עזקה" (=בלשון ימינו: אנחנו שומרים-מסתכלים על משואות לכיש, ואנחנו לא רואים יותר את עזקה). חרס זה מלמד על יצירת מערך תקשורת (קומוניקציה) בעיתות חירום לצורך העברת אותות והתראות.
מערך זה פעל על בסיס הדלקת משואות עשן ביום ומשואות אש בלילה. משואות אלו, שימשו להעברת מסרים קבועים ומוסכמים, כחלק ממערך ההתראה והמודיעין בעת העתיקה. עדויות לקיומו של מערך העברת משואות ואותות, מוכר כבר ממכתבי "מארי", שם מתפרשת הטכניקה הלכה למעשה.
גם במקרא נזכרות המשואות, או בלשון המקרא "מַשְׂאֵת", מספר פעמים. כך, בסיפור פילגש בגבעה (שופטים כ', לט-מ) ואצל הנביא ירמיהו המתאר את דרך העברת המשואות "הָעִזוּ בְּנֵי בִנְיָמִן מִקֶּרֶב יְרוּשָׁלִַם וּבִתְקוֹעַ תִּקְעוּ שׁוֹפָר וְעַל בֵּית הַכֶּרֶם שְׂאוּ מַשְׂאֵת כִּי רָעָה נִשְׁקְפָה מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל" (ו', א).
התיאורים המקראיים לצד חרס מספר 4 מלכיש, מלמדים על קיומן של המשואות ופירוש האותות, כחלק ממערך ההגנה ותפיסת הביטחון השוטף והביטחון בעת חירום בממלכת יהודה בתקופת הברזל.
כתב: סער גנור, ארכיאולוג ברשות העתיקות
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
באדיבות אתר 929